18.10.2009, אמסטרדם, הולנד חצי מרתון. היד קצת רעדה כשנרשמתי ובאמת שזה נראה אפילו עכשיו לא ממש אמיתי. אבל אני נרשמתי לתאריך הנ"ל, בעיר הנ"ל ובמיוחד לאירוע הנ"ל.
אם מישהו, לפני חצי שנה, היה מנבא כי זאת תהיה המציאות היום, בטוח הייתי מתגלגלת מצחוק.
זה לא שלא הייתי פוקדת את חדר הכושר, וספינינג היה אחד מתחביביי ואפילו התחלתי לרוץ עם קבוצת הרצים "לרוץ רחוק" בהדרכתו של נימרוד דרייפוס (באמת הענק) אבל מפה ועד נסיעה לתחרות בחו"ל המרחק רב.
אז היום אני מודיעה וכל מכרי ומוקירי אני נוסעת למרוץ.
קשה לומר שלא היו קשיים בדרך. הם התרכזו בעיקר בסביבה. לא קל היה ולהתעלם מהערות "טובי הלב": "מה השתגעת? בגילך? את לא יודעת שזה דופק את הברכיים? את קרסוליים?, תקבלי התקף לב....".
נכון זה לא פשוט להתחייב למשימה שכזאת. 4 פעמים בשבוע אימונים. במהלך השבוע ריצות "קצרות" 10 ק"מ והשיא יום שבת שעה 4:30 בבוקר התייצבות לריצת 20 ק"מ.
ולמרות זאת אני אדם הרבה יותר מאושר היום, הביטחון העצמי עלה (לא שהיה חסר לי קודם), הגוף חזק יותר, ההליכה יציבה יותר ומצב הרוח בשמיים. כל יום הנפתח בריצה הוא יום שמח יותר ועם אנרגיות טובות יותר.
לא יאומן אבל אפילו שבת שהיה קודש לשינה ארוכה בבקרים מתחיל מוקדם ובשמחה ובעיקר מה אומר על הניצחון האישי שלי על הגוף שלי.
והמון מילים על הקבוצה. התגבשה לה קבוצת אנשים מקשת רחבה של גילאים, מקצועות סטטוס חברתי ומשפחתי שונה לחלוטין והפכה לחבורה מגובשת.
פגשי בוקר מהנים אחרי הריצה, שיחות טלפון דואגות, באם הייתה בעיה בריאותית או אחרת, חגיגות משותפות.. בקיצור הפכנו "חברה".
קשה להאמין שכל זה קרה בפחות מחצי שנה, אבל זאת המציאות החדשה שלי.
ולמי שקורא את הגיגי אני מצטטת את מורי ורבי לעניין נמרוד דרייפוס "כי כל אחד יכול. מה שצריך הוא הרבה רצון, מוטיבציה יכולת התמדה והכי חשוב יד מקצועית שתדריך ותוביל"
שולי ביבס
|
