מלאכיות הדממה, ילדות תסמונת רט ומרוץ 10 ק"מ לכבודן, רצתי כמו שאף פעם לא רצתי | יניב כתר
אז את מרתון ת"א לא רצתי.. כי שלושה ימים לפני חטפתי את שפעת התימנים, הייתי מבידוד מאשכנזים, ומיונז, כמה התאבסתי, תוך כדי חיפוש באינטרנט על המרתון, ראיתי שב9 במאי מתקיים מרוץ קאנטרי רמת אביב ג' החמישי, למען מלאכיות הדממה, ילדות שסובלות מתסמונת רט, אמרתי מטרה טובה, וגם ריצה תחרותית, יאאלה אני נרשם, ובאמת נרשמתי, המרוץ תוכנן לשבת, ואני לקחתי את שישי חופש מהעבודה, למי שלא ידע, אנוכי הוא ברמן בבר ת"א שעובד עד חמש בבוקר,רצתי כמה פעמים עשרה ק"מ, ובאמת ביום שישי בילתי בצהריים בין כל מיני סמיבות רחוב צהריים, שתית כמה בירות, עישנתי איזה קופסאת סיגריות, והתכוננתי למנוחה, בערך ב8 בערב נכנסתי למיטה, ותכננתי לקום ב6 של יום שבת...
יניב כתר זוכה במקום השלישי
אבל מה.. תימני שחור, שחור התימני... היו חייבים להקפיצני לעבודה, מפאת חוסר ברמנים, ניסיתי לדבר אל ליבם, אבל הם דיברו את ההגיון שלי באומרם, יניב, את מנהל את הבר, אין ברמנים... ואז מצאתי את עצמי שוב סופר מוניות קו חמש מלאות עד שמצאתי אחת ריקה וסרתי לעבודה, עליתי למשמרת בחצות ובשתיים ישר הלכתי, דפקתי כמה שניצלים באגדיר ליד, ובשלוש בבוקר כבר הייתי במיטה, כיוונתי שעון לשש בבוקר, התעוררתי , הזמנתי מונית, השעה כבר הייתה 7, זינוק ב7:40 , הנהג היה נהג רוסי, מאוד נחמד שוחחנו כל הדרך, גילתי שהוא היה טייס מטוסי ריסוס במישך 16 שנה, הגילוי המפתיע עלה לי ביוקר שהוא פיספס את הפנייה לקק"ל והמשיך את הרצליה, הגעתי לקו הזינוק ב7:30.
רמת אביב ג כולה הייתה מתוחה, ולא, לא מעצבים, בכל פינת דשא מישהו מתח איזה רגל, מפשעה, אף צוואר גרון, הערצתי את האנשים האלו, מאיפה יש להם כח לקום ככ מוקדם לריצות כאלו, מאיפה?!? הבאתי איתי את האייפוד, וכמה קוביות של שוקלד פרה, כיוונתי פלייליסט שמאוד מתאים לשבת בבוקר, מערכונים של הגשש, ואחכ מוסיקה של שלום חנוך.
שמתי את הציפ על הנעל, הציפה הזה מודד לך את הזמן מהרגע שדרכת על קו הזינוק ועד הרגע שדרכת על קו הסיום, הצוואר של קו הזינוק נהייה עמוס, אמרתי לעצמי גם ככה מודדים מרגע הדריכה על השטיח ביציאה, אז הייתי שאנן ועמדתי בסוף התור, צופר הזינוק צפר, והתחלנו לרוץ.
מסתבר שמודדים מרגע הישמע הצופר , כי לא היה שטיח דריכה בזינוק, איבדתי דקה יקרה, התחלתי לרוץ, לא לקחתי איתי את מד הדופק כי היה ברור לי שמהר מאוד אני אגיע לדופק 180 190, יותר טוב לא לדעת, מצאתי את עצמי עובד אנשים, מקפץ בינהם, רץ בצדדים, המרוץ היה בשטח, הופעתי, הכל היה ירוק, אנשים רצים ליידיי, ואני עם הגשש, פסטיבל שירי דיכאון, עד שזורבה התימני עלה לשיר, פתאום קלטתי שאני בין העשרייה הראשונה, אמרתי מה?!? איזה קטע, אני לא מתחרה.. אני לא תחרותי, אני בסה"כ יניב, התימני :)
רצתי והתמלאתי אנרגיות, טבע סביבי, וזורבה התימני ניצח בפסטיבל של הגשש, בום, אני על קצב 4 דקות לק"מ יורד לקצב 3.30, ממשיך להרביץ מים שופך על הפנים על הראש על הרגליים, אחרי 5 ק"מ הסתובבנו, ואז רצתי על פני שאר הרצים, מחאתי להם כפיים ואמרתי כל הכבוד, כל הדרך מחאתי כפיים לפני רץ בחור בן 40, לפני ב30 מטר, כל הדרך צעקתי לו תשמור על הקצב, אל תיתן לי לעבור אותך, כל הכבוד, מחאתי לו כפיים, כל רץ או רצה שעברה על פניי, מחאתי לה כפיים, מאחורי מישהו הדביק אותי, צעקתי לו גם, יאאלה תרים תרגליים בוא נסיים יחד!
יאאלה, והמשכתי לרוץ, היה קרב צמוד ביננו, אני כבר לא הרגשתי טוב, היה לי קשה לנשום לראות, ובטח שלשיר, פתאום הגאולה, שלט שאומר עוד 500 מטר וסיימתם אני נתתי שם גז, כאילו הסבא שלי הזריק לי את הסחוג הירוק שלו לתוך התחת, רץ ורץ שלום חנוך מחכה למשיח וגם אני, והנה קו הסיום, אני חוצה אותו נראה לי שמחאו לי כפיים, לא שמעתי, לא ראיתי, מהקו הסיום המשכתי לרוץ.. ישר לתיק שלי להחליף לסנדלים.. לא סובל נעליים...החלפתי לסנדלים, ואז ניגש אליי הבחור שרץ לפני, אמר לי תשמע.. אם לא הייתי צועק לי כל הדרך הייתי מסיים 5 דקות אחריך, אם היית סותם את הפה ולא מריע לכל אחד שעבר שם ושר הייתה מסיים מקום ראשון.
המשכתי למחוא לו כפיים ובנתיים אני מחפש אש, עם הסנדלים הבאתי גם את הקופסאת סיגריות... תכלס לא להרבה היה שם גפרורים בסוף מצאתי הדלקתי סיגרייה, ואז ניגש אליי מישהו, ואמר לי, חביבי, זה סוד ההצלחה.? אתה הגעת מקום שלישי, אתה עולה לפודיום המנצחים לקבל גביע, אל תלך עוד, יאאלה התמלאתי אושר ועשן כאחד, עמדתי ללכת, לא תיארתי לעצמי, ראיתי מלא רצים מסיימים לפני, ואז מסתבר, שהמקצה של 5 ק"מ ושל 2 ק"מ סיים איתנו באותם זמנים וזה בלבל אותי.
ישבתי , חכיתי עד שיקראו לי, בחור צעיר שעמד ליידי והבין שאני לא קשור כ"כ אמר לי בוא חבר, אני אצלם אותך ממש ממש התרגשתי, אותו בחור הוא גם אבא לילדה עם תסמונת רט, ילדים עם תסמונת כזאת לא יכולים לדבר, הסכמנו בייננו שלפעמים הבעת פנים אומרת הרבה יותר ממילים, היו לו עיניים טובות, וכל פעם שהוא דיבר על הבת שלו הוא זרח, אמרתי לו שאני גאה לנצח במרוץ עבור מטרה טובה, הוא צילם אותי על הפודיום, סאמר קוראים לו, הכרתי חבר חדש היום. יותר מזה, גיליתי שאם רוצים, אז יכולים, תכלס לא היה קל, אבל תשמעו הגשש החיוור האלו... משהו משהו!! :)
ובאשר אליכם, כל מי שרוצה לתרום ולקרוא על מלאכיות הדממה אנא הקדישו כמה דקות, כי ההורים הם אנשים נפלאים וגם הילדות, ותכלס, מה זה 20 שקל בין כל החברי הקפה?
מקווה שנהנתם לקרוא את הסיפור שלי,
יניב כתר
