שולי ביבס  |  כושר  (13.04.09)

 

 

05:10. השעון המעורר מצלצל. אני מושיטה יד להשתיקו במהירות, ומזנקת מהמיטה בשמחה. מתארגנת, קפה, בננה, בודקת בתיק שהכנתי אתמול שלא שכחתי כלום.
 

05:45. אני בדרכי לרחוב. לא, לא מונית מחכה לי ברחוב ואינני ממהרת לשדה התעופה לטיול בחו"ל. אני ממהרת בשמחה לאימון ריצה נוסף.

 

שמי שולי. אני בת 54, נשואה ואם לשלושה (כמעט סבתא), מרצה למדעי המחשב באחת המכללות האקדמיות במרכז הארץ, ובחודשים האחרונים גיליתי עולם מופלא, חדש ומאתגר: ריצה.



הריצה מכניסה לנפש אנרגיות חדשות שלא ידעתי שקיימות (צילום: cc by Mike Baird)

 

למען הגילוי הנאות ברצוני לציין כי נושא האימון הגופני איננו זר לי. אני מתאמנת בחדר כושר במועדון ספורט מזה מספר שנים. העיסוק בספורט היה מבחינתי חובבני לחלוטין. קצת אימוני משקולות, שיעורי עיצוב כשמסתדר, הליכה על הליכון או קרוס כשיש מעט זמן, שיעורי ספינינג בימי שישי וזהו.
 

הכל התחיל כאשר התארגנה קבוצת ריצה. בתחילה הבחנתי במודעות שנתלו במועדון, ולאט לאט החלו חברות לספר על החוויות החדשות שלהן. אם להודות על האמת, התחלתי לגלות סקרנות. "נמרוד, ספר לי קצת על הריצה", בקשתי מנמרוד דרייפוס מארגן הקבוצה. התשובה שלו היתה לקונית. נפגשים ב- 05:50 ברחבה לפני הקאנטרי ומתחילים", הוא אמר.
 
נכון, חשבתי, אני אקום ב-05:00 לרוץ. "טוב, אני עובדת בבוקר", עניתי לו. "כולם עובדים אנחנו מסיימים בשבע, תנסי כדאי לך", אמר נמרוד. "אחשוב על זה", עניתי, ופניתי לעיסוקיי הרגילים.

 

אקצר בפרטים הנוספים ואגיע לעיקר. התייצבתי לריצה כאשר המחשבה העיקרית שלי היתה שבטוח לא אצליח לסיים אותה. אני מבוגרת, לא מנוסה, כולם צעירים ממני ורצים מנוסים. האמת טפחה על פני. טעיתי, ובענק. נמרוד הצמיד לי את דריה, המדריכה המקסימה. רצנו לכיוון פארק הירקון. דריה לא הניחה לי: "את יכולה", "את מסוגלת", ועוד דברי עידוד ותמיכה הובילו אותי לאורך כל הדרך. סיימתי את המסלול (כ-10 ק"מ) כלא מאמינה. עשיתי זאת. זו תחילתו של פרק חדש וקסום בחיי.
 

הריצה איננה חוויה פיסית בלבד. הריצה מכניסה לנפש אנרגיות חדשות שלא ידעתי שקיימות (לא, אינני טיפוס "רוחני". עיסוקי הוא המחשב). לסיים את הריצה אינה סיום רגיל של אימון. ההוכחה כי הגוף, למרות הגיל, מסוגל, והנפש נהנית - אינן תחושות של מה בכך. ולא רק התחושות חדשות, אלא גם חוויות נוספות. לקום מוקדם בבוקר ולחוש את העיר המתעוררת אט אט, את התנועה המתחילה לזרום, או את הים המשנה צבעו לכחול זוהר (תלוי במסלול שרצים באותו יום). גם אלה חוויות שונות מאילו שהכרתי.

 

ולסיום, המרוץ השנתי, המתארגן במועדון. בכל שנה אני עוברת ליד המודעות התולות ומזמינות את החברים להצטרף למרוץ, כאילו אינני מבחינה בהן. לא כך השנה. בגאווה פנימית ובבטחון נרשמתי השנה למרוץ, ולא סתם, אלא למסלול ה-10 ק"מ.